דיכאון הוא איתות, לא תקלה

מתוך הספר: האטלס של הנפש

במסגרת אחת ההרצאות שהעברתי במכללה, שיתפה סטודנטית כי זמן מה לאחר שחמיה יצא לפנסיה הוא החל לסבול מחרדות ומדיכאון, ובהמלצת הרופא החל ליטול כדורים פסיכיאטריים לטיפול במצוקה הנפשית.

אין לי התנגדות לטיפול תרופתי, ובהמשך הספר אף אציין מתי ובאילו נסיבות אני ממליץ לבחון מול רופא-פסיכיאטר את האפשרות ליטול כדור כדי לווסת את עוצמת החרדה, ובכל זאת המקרה הזה הותיר אותי מופתע. אם המצוקה הנפשית החלה עקב מציאות החיים החדשה שנוצרה מאז יציאתו לפנסיה – מציאות שעשויה לכלול יותר זמן פנוי, עלייה בתחושות של שעמום וריקנות, פחות עשייה, וכפועל יוצא גם פגיעה בתחושת הערך והמשמעות – מה אפוא הסברה שטיפול תרופתי יפתור את המצוקה? לכל היותר הוא יוכל להחליש את עוצמת "הווליום" של הרגשות השליליים.

רגשות הם איתות, לא תקלה

בספריי הקודמים – "הפסיכולוגיה של האושר" ו"תורת הגוף והנפש" – עסקתי בכך שהרגשות עשויים להיות "איתותי פעולה", כלומר הם עשויים לאותת לנו כיצד לפעול; להוציא את רגש החרדה שלרוב מהווה התראת שווא ואינו אמור להנחות את צעדינו.

התובנה שלפיה יש תבונה ברגשות תקפה לגבי שני סוגי הרגשות: רגש חיובי כמו תחושת סיפוק או משמעות עשוי לאותת לנו שעשינו דבר שהוא נכון בעבורנו ובכך "קורא" לנו לשוב ולחזור על המעשה; רגש שלילי כמו תחושת אשמה או דיכאון עשוי לאותת לנו שעשינו משהו לא בסדר, או שמשהו באורח החיים שלנו אינו נכון בעבורנו, ובכך "קורא" לנו לשנות, לתקן או לפתור בעיה כלשהי הנוכחת בחיינו.

לרוב, רגשות שליליים אינם מתעוררים במקרה, אלא יש להם סיבה. לא אחת, במקום להיות קשובים לרגשות ולמסרים שהם מעבירים – ולנסות לפעול בהתאם, דהיינו לפעול לשינוי אורח החיים שהוביל לדיכאון – יש ניסיון להשתיק את הרגשות באמצעות טיפול תרופתי.

רוצים לקבל את המבצעים של הוצאת פוקוס ישירות לווטסאפ? קליק כאן להצטרפות לקבוצת הווטסאפ הסודית 🤫

במקרה הנדון הסיבה לדיכאון נראית גלויה לעין: יציאה לפנסיה – הכרוכה ביציאה מעולם העבודה, מבלי למצוא משלח יד או עשייה משמעותית אחרת – עלולה לפגוע בשניים מן הצרכים הפסיכולוגיים החשובים ביותר לבני האדם: הצורך להרגיש בעל ערך ("אני שווה") והצורך במשמעות ("אני תורם"). מובן כי עבודה היא משימת חיים מאתגרת הכרוכה בלא מעט תסכולים, לחצים ורגעי משבר, אבל כאשר אדם מוצא סיפוק בעבודתו, הרי שבזכותה הוא עשוי לחוות תחושות של משמעות וערך. כפי שביטאו זאת חז"ל: "גדולה היא מלאכה שכל אומן ואומן יוצא ומשתבח [מתגאה] באומנותו... הצבע יוצא והאירא [המכחול] על אזנו ומשתבח באומנותו. הלבלר [סופר] יוצא והקולמוס [מכשיר כתיבה] באזנו ומשתבח באומנותו".

דיכאון - איתות. לא תקלה. תמונה: Canva

הסופר ז׳ואן הארי מספר בהרצאת טד כי העלייה המתמדת בשיעורי הדיכאון – שממנו סבל גם הוא באופן אישי לאורך חייו – הטרידה את מנוחתו והוא החליט לצאת ולחקור את הסיבות לכאב הנפשי.

הוא משתף כי כאשר היה צעיר וביקש לטפל בדיכאון שלו, הרופא המטפל אמר לו כי "יש אנשים שבאופן טבעי נוצר בראשם חוסר איזון כימי" והוא נמנה עימהם, וכדי לסדר את חוסר האיזון במוח – עליו לקחת כמה תרופות פסיכיאטריות. הוא נטל את התרופות ואכן החל להרגיש הרבה יותר טוב, אבל זמן לא רב לאחר מכן הכאב והדיכאון החלו לחזור. לאור זאת, הומלץ לו להגביר את המינונים של התרופות, כך שבמשך שלוש עשרה שנה הוא לקח את המינון המרבי האפשרי; ובכל זאת הוא עדיין סבל מכאב רב, מדיכאון.

הוא נסע להיפגש עם המומחים המובילים בעולם, כדי לנסות להבין את התעלומה – מדוע הוא עדיין סובל למרות הטיפול התרופתי – ומה הם הגורמים והפתרונות לדיכאון ולחרדה.

במהלך מחקרו גילה כי "רוב הגורמים שהוכחו כגורמים למצבי דיכאון וחרדה אינם בביולוגיה שלנו, אלא הם גורמים שמגיעים מהדרך שבה אנו חיים".

מובן כי יש מקרים שהגורם לדיכאון עשוי להיות ביולוגי או שאירוע דחק קיצוני בשילוב של מוכנות גנטית לדיכאון הוביל להתפרצותו, ובמקרים אלה הטיפול התרופתי הינו מחויב המציאות.

כמו כן, מובן כי לאחר שאדם לקה בדיכאון – צפוי הדבר להוביל לשינויים במוח ולחוסר איזון כימי; וכפועל יוצא לצורך באיזון באמצעות טיפול תרופתי.

האמירה כאן היא כי בדרך כלל הגורם לדיכאון אינו נעוץ בחיווט המוחי, אלא בניווט ההתנהגותי, דהיינו במעשים ובאורח החיים.

אם הגורם לדיכאון קליני היה תקלה מולדת במוח, הרי שלא היה אמור להיות הבדל בין שיעורי הדיכאון בגיל הילדות ובין שיעורי הדיכאון בבגרות, אבל בפועל שיעורי הדיכאון גבוהים הרבה יותר בחיים הבוגרים. זו ראיה נוספת לכך שאורח החיים שהאדם סיגל לעצמו, או נקלע אליו, בעת שנדרש לבצע את משימות החיים – הקמת משפחה, מציאת עבודה ותרומה לחברה – הוא גורם מרכזי לדיכאון ולא הביולוגיה.

ז׳ואן הארי מוסיף כי לכל בני האדם יש צרכים פסיכולוגיים בסיסיים, למשל, אנו צריכים להרגיש שייכים, אנו צריכים להרגיש מוערכים ואנו צריכים להרגיש שלחיינו יש משמעות ותכלית; וכאשר הצרכים האלה אינם מסופקים, כלומר כשאנו חווים בדידות, חוסר הערכה או ריקנות (בהתאמה), אנחנו עלולים להימצא במצוקה נפשית.

כשם שאם לא מסופק צורך גופני בסיסי – כמו מזון או מים – הגוף נמצא בבעיה, כך כאשר לא מסופק צורך פסיכולוגי בסיסי – כמו הצורך בשייכות, בהערכה או במשמעות – הנפש נמצאת בבעיה. 

לסיום הוא אומר, כי כאשר אנחנו תולים דיכאון בחוסר איזון כימי, "מה שאנחנו בעצם רומזים לאנשים, בלי כוונה, הוא שהכאב שלכם לא אומר כלום. זו רק תקלה, כמו תקלה בתוכנת מחשב, זו רק בעיית חיווט בראש שלכם. אבל לאמיתו של דבר הדיכאון שלכם אינו תקלה, הוא איתות. הוא אומר לכם משהו. יש סיבות מדוע אנחנו מרגישים כך... ואנחנו צריכים להתחיל להאזין לאותות האלה, כי הם אומרים לנו משהו שאנחנו באמת צריכים לשמוע...".

תובנה זו מסיטה את הדיון מחשיבה על דיכאון כעל בעיה של חוסר איזון במוח, שלכאורה ניתן לפתור באמצעות טיפול תרופתי בלבד, לחשיבה על דיכאון כעל בעיה הנוגעת לאופן שבו אנו חיים, וממילא ניתן לפתור את הבעיה או לצמצם אותה דרך שינויים התנהגותיים.

ספרים נלווים: