חמלה עצמית ולא הלקאה עצמית

מתוך הספר: איך להיות הפסיכולוגים של עצמנו

ברוכים הבאים לחבר השופטים

לאחר שהכרנו את מנגנון התחפושות המתוחכם שעוטות עליהן ההזדמנויות שפוקדות אותנו, נעבור להנחה הבאה שמבקשת מאיתנו לשנות את האוטומט שיש כמעט לכולנו – ההלקאה העצמית, ולנסות לעבור לבחון את נסיבות החיים ואת המקומות שבהם אנו תקועים מתוך חמלה, על עצמנו.

בפרק הראשון, כשעסקנו בנפש והשווינו בינה לבין הרוח, ראינו שרוב המחשבות שלנו הן שליליות (שאריות אבולוציוניות של ימי המערות ומלחמת ההישרדות היומיומית), שאנחנו בעצם שקים מהלכים של פסולת רגשית שהצטברה לאורך כל חיינו שמכילה פחדים, כעסים, כאבים, אשמה ובושה, וכולם ביחד שולטים בתגובות שלנו ובאיך שאנחנו חושבים, מדברים ועושים, ובשביל שבכל זאת נוכל לחיות ואולי אפילו ליהנות מהחיים, אנחנו מדחיקים, מתעלמים, שמים מסכות שמחות או בולעים כדורים כדי להשקיט את כל הלא נעים הזה (ואפילו את הדיכאון), שחי בגופנו ובנפשנו.

רוצים לקבל את המבצעים של הוצאת פוקוס ישירות לווטסאפ? קליק כאן להצטרפות לקבוצת הווטסאפ הסודית 🤫

אז כמו שאנחנו שליליים, כך אנו מלקים. אנחנו מלקים את עצמנו, שופטים את עצמנו, מבקרים את עצמנו, יורדים על עצמנו ולא מפרגנים לעצמנו. גם הסביבה עושה זאת (הורים, קרובי משפחה, קולגות, בני זוג, חברים, שותפים), אבל באיזשהו שלב בחיים אנחנו הופכים להיות השופט הכי חמור של עצמנו, כאילו משהו בתוכנו אומר לכל השופטים והמבקרים החיצוניים: "חבר'ה, תודה על שנים של שירות מסור, באמת שעשיתם את עבודתכם נאמנה לאורך שנים רבות. עכשיו לכו תנוחו, שתו איזה קוקטייל על איזה אי אקזוטי ואני כאן אנהל את מחלקת השפיטה והביקורת. מבטיח לכם לא לנוח ולעמול יומם וליל, בלי חופשות מחלה ובלי הפסקות אוכל ארוכות".

נשמע הזוי? נשמע כמו בדיחה? אבל ככה אנחנו מתנהגים, בלי להיות מודעים לכך בכלל. בואו נעצור לרגע אחד ונחשוב, כמה מחשבות מפרגנות יש לנו על עצמנו ביום? כמה מחשבות של עידוד, של תמיכה, של טפיחה על השכם ושל סקירת הישגים (פנימיים וחיצוניים) יש לנו כל יום? מבלי להכיר אתכם אישית, רובכם או שלא מצאו בכלל או שלא מצאו הרבה. עכשיו בואו ונחשוב, כמה מחשבות של ביקורת עצמית יש לנו ביום? מחשבות כמו: ''איזה דפוקים/פחדנים/סתומים/טיפשים אנחנו'', ''אף פעם לא מקשיבים לנו'', ''אין לנו שום דבר מעניין להגיד על שום דבר'', ''איזה מכוערים/שמנים/טיפשים אנחנו'', ''אנחנו אף פעם לא מצליחים לעשות שום דבר כמו שצריך'', ''אף בחור/ה לא ירצו אותנו'', ''אנחנו שונאים את הגוף/הפנים שלנו'' ושאר תופינים. כמה פעמים התקליטים והמנגינות האלו מתנגנים לנו שוב ושוב ושוב בראש? המון, נכון? מרגיש שלא ניתן בכלל לפטר את הדי-ג'י שבעמדת הניגון, נכון? אז למה זה ככה? למה רובנו כאלו?

לרוב זוהי תולדה של נסיבות החיים שלנו, חיים שבהם מגיל אפס ולאורך כל מהלך חיינו שפטו אותנו יותר מדי, לא תמכו בנו מספיק, ביקרו אותנו, השפילו אותנו, העליבו אותנו, הפחידו אותנו, פגעו בנו, ביישו אותנו, הכעיסו אותנו, האשימו אותנו, עצבנו אותנו, ובאיזשהו שלב פשוט התחלנו להאמין לכל אותם דברים לא נחמדים שאנשים שונים לאורך כל חיינו דאגו להגיד לנו ולהזכיר לנו חזור ואמור. חלקם בכלל אמרו לנו את הדברים בשביל להגן עלינו, לחשל אותנו ולהכין אותנו לחיים ''האמיתיים''. הם באמת דאגו לנו ורובם באמת אהבו אותנו, אבל כל אחד ואחד מאיתנו שמע את ליטרת הרפש שלו ויש לזה השלכות שרצוי להכירן. לפני שאנחנו רצים להאשים את ההורים והסביבה שלנו בכל הצרות שלנו בחיים, גם אם זה נכון והם אחראים, חשוב להבהיר שני דברים: נכון, ההורים שלנו הם הדמויות הכי חשובות בעיצוב המודע ותת-המודע שלנו, הם היו אלו שלימדו אותנו על העולם, על איך הוא מתנהל ועל איך להתנהל בו, אבל הם הנחילו לנו את ראיית עולמם שלהם ואת איך שהם הכירו ותפסו אותו. הם לא הכירו משהו אחר. על הדרך הם אולי גם הנחילו לנו את נחת זרועם, או איימו בכך אם מצאו לנכון, וזאת מאחר שבמשך מאות ואלפי שנים, ועד ממש לא מזמן, מכות היו חלק אינטגרלי וסופר משמעותי בחינוך ילדים. להשגת ציות – מכות/סטירה מצלצלת (או איומים במכות), להשגת כבוד – מכות/סטירה מצלצלת (או איומים במכות), לשמירה על השקט – מכות/סטירה מצלצלת (או איומים במכות), להשגת משמעת – מכות/ סטירה מצלצלת (או איומים במכות). ככה חינכו ילדים פעם, ככה האמינו שצריך לחנך ילדים ולכן ככה הרוב עשו. הם לא הכירו משהו אחר, ככה חינכו אותם עצמם כשהם היו ילדים וככה כולם חינכו מסביבם. אם הורה היה משתף חבר או שכן בכך שהילד שלו מתפרע וזה מטריף אותו והוא לא ממש יודע מה לעשות איתו, סביר להניח שהתשובה של אותו חבר הייתה משהו בסגנון: "במקומך הייתי מעיף לו שתי סטירות לחי שיעמידו אותו במקום ויחזירו אותו למסלול". לא היה יכול להיות שם ניסיון כן להבין את המקורות של אותה יציאה מתדר או מדוע הופיעה דווקא עכשיו אותה התנהגות מופרעת ולא אופיינית.

הדבר השני שיש לתת עליו את הדעת לפני שאנחנו מאשימים את ההורים שלנו במי שהפכנו להיות, קשור לחוסר המודעות שהיה עד לא מזמן בנוגע להשלכות ההרסניות של מילים על הרגשות, על ההתנהגות ועל האופי של אדם. אמנם היה ידוע מימים ימימה כי "חיים ומוות ביד הלשון" (מבוסס על דברי שלמה: "מָוֶת וְחַיִּים, בְּיַד-לָשׁוֹן; וְאֹהֲבֶיהָ, יֹאכַל פִּרְיָהּ", ספר משלי יח, כא), היה ידוע כמה כוח ועוצמה יש למילים שיכולות גם לברוא יש מאין וגם להשמיד עולמות שלמים (לכן תמיד ממליצים לנו ''לחשוב לפני שמדברים'', ואוי, כמה זה קשה לעשות את זה בפועל), אולם לא ממש הייתה מודעות לאילו שריטות עמוקות יכולות להיווצר בנפשו של ילד מדיבור לא תומך, מהשפלות שהוא שומע וחווה, מאמרות מייאשות, מאלימות חוזרת ונשנית (פיזית, מילולית או גם וגם), ובכלל לא הייתה מודעות לעד כמה המילים שהילד שלנו שומע בילדות על בסיס יום-יומי, בעיקר בבית אך לא רק, משפיעות ומעצבות את האדם שהוא יגדל להיות. מאיפה היום יש להורים יותר מודעות? פעם התבדחו שאין בתי ספר להורות, שאף אחד לא מלמד אותנו איך להיות הורים ושאנחנו פשוט לומדים מהניסיון, אבל היום כן יש קורסים בהורות ואפילו בתי ספר מיוחדים לנושא, היום יש שפע של מידע מקצועי זמין באינטרנט, היום יש קבוצות ופורומים של הורים, היום יש שיטות ופילוסופיות שונות לגידול ילדים, היום יש תוכניות טלוויזיה בנושא ומגוון עצום של ספרים. בשילוב עם הרצון הכללי להיות הורים טובים יותר מאלו שהיו הורינו, הדבר גם אפשרי ליישום בפועל.

היום אנחנו גם יודעים שחלק הארי מהאמונות, המסקנות והתפיסות שלנו ביחס לעולם ולעצמנו, נחרת בתת-המודע שלנו (כל מה שמעבר למודע שלנו), עד גיל שבע (תת-המודע הוא כמו ספוג שסופג וסופג את כל החוויות וההתנסויות שלנו בעולם). בהמשך חיינו אנחנו רק מקבלים שוב ושוב הוכחות לאותן מסקנות, אמונות ותפיסות שהן בעצם אותם חיווטים שיוצרים את השבילים (ובהמשך את האוטוסטראדות) במוח שלנו. אותן מסקנות, אמונות ותפיסות, באמצעות אותן אוטוסטראדות במוח, הופכות להיות ''האמת האבסולוטית'' שלנו, ואותה אמת מנהלת אותנו ונהיית המשקפיים שדרכם אנו חווים ותופסים את המציאות. משפטים ששמענו לאורך הילדות שלנו כמו: ''איזה ילד דפוק אתה'', ''מה חטאתי שקיבלתי ילד כמוך'', ''שום דבר טוב לא יצא ממך'', ''אולי עדיף שלא תנסה בכלל, סתם תתאכזב, חבל על המאמץ שלך'', ''אתה יכול להתאמץ יותר. הטוב שלך ממש לא מספיק'', ''אני לא יכול לשמוע אותך/לראות אותך, תעוף מפה'', ''אני לא מבין כמה טיפש ילד יכול להיות?'', ''מי בכלל ירצה לחיות איתך?'', ''רק בושות אתה עושה לי'', ''כל מה שאתה נוגע בו מתקלקל או נשבר'', ''אי אפשר לסמוך עליך'', ''לא הבנת עוד שלא יצא שום דבר מהחלומות האינפנטיליים שלך?'', ''למה אתה לא יכול להיות כמו אחיך/אחותך/הבן של השכנים?'', אותם משפטים ודומיהם וגם אם חזרו רק על אחד מהם חזור ואמור, הופכים להיות האמת האבסולוטית שלנו, וככזו היא מלווה אותנו בכל צעד ושעל, היא צובעת כל מחשבה שיש לנו, היא הופכת להיות מי שאנחנו ואנחנו מאמינים לה. אנחנו באמת דפוקים, אנחנו באמת טיפשים, אנחנו באמת לא נשיג כלום בחיים, באמת אף אחד לא רוצה להיות איתנו ואנחנו באמת לא ראויים לשום דבר. כל אחד מאיתנו יכול להחזיק מספר לא מבוטל של ''אמיתות אבסולוטיות'' שכאלו, בהתאם לביוגרפיה האישית שלו, ולכן בעצם אנחנו מלקים את עצמנו כל הזמן – כי כבר כל כך הרבה שנים, עמוק בפנים, אנחנו מאמינים שזה נכון. אנחנו מאמינים שמגיע לנו כל הרוע/קושי/עונש/סבל האלו (כל אחד ומידתו הוא).

כמובן שחוץ מאיך שגדלנו בבית וחוץ ממה שקרה לנו בילדות, יש גם את כל מה שקורה לנו אחרי, כשאנחנו מתבגרים. כל החוויות, הטראומות והקשיים שקורים לנו, גדולים וזעומים כאחד, הכול נאגר, הכול מצטבר והכול משפיע עלינו. סביר להניח שחלק ניכר מאותן חוויות יהיו גיבוי או "הוכחות" לאותן מסקנות, לאותה אמת אבסולוטית ש''אנחנו דפוקים'' או ש''משהו בנו דפוק'', וחלק מהן יהיו הבסיס לאמיתות חדשות, כנראה חופפות ומקבילות לאותה ''דפיקות'' שאנחנו מהווים. אז גם אם אנחנו חושבים שאנחנו כבר גדולים וכל השטויות שקרו בילדות או בעבר כבר לא רלוונטיות (גדלנו, שרדנו, מאחורינו, יאללה נגמר), וגם אם התבצרנו מאחורי חומות בטון משוריינות על מנת שאף אחד לא יפגע בנו שוב (ובגלל זה חלקנו לא מרגישים כבר כלום – לא את הטוב ולא את הרע), היו בטוחים שגם אז זה משפיע, גם אז זה נוגע, גם אז זה שולט בנו ומנהל אותנו, כי כמו שכבר צוין, אנחנו בעצם שקים מהלכים של פסולת רגשית שהצטברה לאורך כל חיינו, והפסולת הזו מכילה פחדים, כעסים, כאבים, אשמה ובושה ולכן אנו מנוסים ומעולים בהלקאה עצמית.

 ספרים נלווים: