טיפול באנורקסיה: הבנת הביולוגיה של ההרעבה

מתוך הספר: כשהיא העזה לאכול

ישנן תיאוריות רבות על טיבה של האנורקסיה, מה גורם לה, מה משמעותם של תסמיניה, אם ואיך אפשר לרפא אותה. אין מחסור ברופאים ומטפלים שיאמרו בביטחון רב שהם יודעים מהי אנורקסיה (ומה היא לא). הצהרות מוחלטות כאלה מדהימות אותי, גם מכיוון שלא יכול להיות שכולן נכונות: אנורקסיה לא יכולה להיות עניין של חוסר גבולות בתוך המשפחה ו"חוויות משפחתיות שליליות קשורות אוכל" ו"בעיות תקשורת". יותר מזה, אף אחת מההצהרות הללו לא מביאה בחשבון את ממצאי העשור האחרון לגבי הפרעות אכילה – שלרוב סותרים אמונות מוצהרות אלה.

למשל, היום כבר ידוע, שהרבה מהתסמינים הרגשיים והקוגניטיביים הקשורים באנורקסיה הם למעשה תופעות לוואי פיזיות של הרעבה. בסוף מלחמת העולם השנייה, אנסל קיז (Ancel Keys), פיזיולוג מאוניברסיטת מינסוטה, התחיל להתעניין בחוויות מיליוני בני האדם המצויים בתת-תזונה באירופה. קיז ערך ניסוי שארך שנה שלמה, הידוע בשם "מחקר הרעב של מינסוטה", שבדק את השפעות ההרעבה וההזנה מחדש. הוא גייס שלושים ושישה מתנדבים צעירים ובריאים אשר קיבלו תזונה רגילה במשך שלושה חודשים, בעוד הוא מתעד את הפרטים הקטנים ביותר לגביהם. במשך ששת החודשים הבאים, קיז ועמיתיו קיצצו את המנות שניתנו לגברים לחצי. רוב המתנדבים איבדו כרבע ממשקלם והגיעו אל מתחת לסף הגופני המוגדר לאנורקסיה. בשלושת החודשים הבאים המנות שהוגשו למשתתפים הוגדלו בהדרגה, עד שהגיעו לאכילה ברמה שלפני הניסוי או יותר מכך.

בחודשי ההרעבה, המתנדבים הראו את כל הסימנים הפיזיים של תת-תזונה. לקראת סוף ששת החודשים, הגברים התקשו במספר פעולות פיזיולוגיות פשוטות, כולל צחוק, התעטשות והסמקה. למרות הרגשת החולשה, העייפות וחוסר הקואורדינציה, חלק מהגברים התאמנו בכפייתיות. הם נהיו עצבניים ומדוכאים. חלק דיווחו לאחר תקופה על אובדן תחושת הרעב, אחרים נשארו רעבים מאוד. כולם פיתחו מחשבות והתנהגויות אובססיביות סביב אכילה. הם הפכו רכושניים בקשר למנות האוכל שלהם והניחו את זרועותיהם סביב מגשי האוכל שלהם על השולחן. הם שיחקו באוכל כדי להאריך את זמן הארוחה והשתמשו בכמויות גדולות של מלח ושל תבלינים אחרים. הם ליקקו את הצלחות שלהם כדי להגיע לכל פירור ואכלו הכול בהתלהבות, גם מאכלים שהם סלדו מהם לפני שהניסוי החל. האוכל הפך "הנושא העיקרי לשיחה, לקריאה ולחלומות בהקיץ". המתנדבים התעמקו בספרי בישול ונהנו בעקיפין כשהתבוננו באחרים אוכלים. הם חלמו על קריירות קולינריות במסעדנות. שלושה מהם באמת התחילו לבשל, למרות שלא היה להם עניין בבישול לפני הניסוי.

רוצים לקבל את המבצעים של הוצאת פוקוס ישירות לווטסאפ? קליק כאן להצטרפות לקבוצת הווטסאפ הסודית 🤫

במשך ששת חודשי ההרעבה, רמות ההיפוכונדריה, הדיכאון, הפוביות, הכפייתיות והאובססיביות וכן הסכיזופרניה עלו. אחרי שלושה חודשים של האכלה מחדש, תוצאות המדדים הללו היו עדיין גבוהות מאשר בתחילת הניסוי. עברו שמונה חודשים של האכלה מחדש עד שהפרופילים שלהם חזרו לרמות המוצא. כמה מהמתנדבים איבדו משקל, במיוחד בהתחלת ההזנה מחדש. האחרים עלו לאט במשקל. חלק לא עלו במשך שבועות, למרות הכמות הגבוהה יותר של הקלוריות. חלק הפכו מדוכאים יותר, חרדים, חסרי סבלנות ותוקפניים כלפי עצמם ואחרים. גבר אחד קטע לעצמו בכוונה שלוש אצבעות.

ככל שכמות הקלוריות הנצרכות על ידי הגברים גדלה, כך גדל גם תאבונם. הם אכלו כמויות עצומות של אוכל והתקשו להפסיק לאכול. הם אמרו שהם עדיין מרגישים רעבים גם לאחר שפיזית לא יכלו עוד לאכול דבר.

רוב הגברים חזרו למשקלם ולהרגלי האכילה המקוריים של לפני הניסוי. כמה המשיכו להגביל בכוונה תחילה את כמויות האוכל שאכלו.

ממצאי מחקר הרעב של מינסוטה פורסמו ב-1950 במאמר ששמו הביולוגיה של ההרעבה, שמומחי הפרעות אכילה פחות או יותר התעלמו ממנו עד לפני כעשרים שנה. יחד עם זאת, הממצאים הללו קריטיים ממספר סיבות. ראשית, הם ביססו את העובדה שהתהליך ה גופני של ההרעבה יוצר גם תסמינים פסיכולוגיים, שעלולים לכלול דיכאון, חרדה וכפייתיות לגבי מזון ואכילה – תסמינים שהם סימני ההיכר של אנורקסיה. פסיכיאטרים מאבחנים הרבה פעמים דיכאון וחרדה ולא אנורקסיה, אבל המחקר של קיז מראה שכשהשינויים הפסיכולוגיים הללו מתחילים תוך כדי הרעבה – כלומר, כשאין סימנים לתופעות הללו לפני כן – הגורם להם הוא בדרך כלל תת-התזונה והם נפתרים יחד עם היעלמות התסמינים הגופניים. למרות שחלק מהסובלות מאנורקסיה סובלות מעוד הפרעות פסיכיאטריות, מושג שנקרא תחלואה כפולה, אין אפשרות לאבחן דיכאון, חרדה או OCD כשהחולה סובלת מהרעבה. עדיף קודם להאכיל את החולה ולראות אילו תסמינים פסיכולוגיים נשארים לאחר ההחלמה הגופנית.

שנית, כפי שקיז כתב בתוצאות מחקרו, "הרעבה משפיעה על כל היצור החי והשפעותיה יכולות להיות מתוארות בהקשר האנטומי, הביוכימי, הפיזיולוגי והפסיכולוגי". לכך יש השלכות מעמיקות על הדרך שבה אנחנו תופסים את האנורקסיה – וחשוב מכך, את אופן הטיפול בה. קיז שם את ההרעבה בלב המחלה, במקום להתייחס אליה כמעט כתופעה משנית. במקום להיתפס בתיאוריות על דינמיקות משפחתיות וחוסר תפקוד פסיכולוגי, אלה שמטפלים באנורקסיה צריכים קודם כול לכוון לעצירת ההרעבה – בכל דרך אפשרית. הרעיון שאדם שחולה באנורקסיה צריך "לבחור" לאכול, הוא גם לא רלוונטי וגם מסוכן, בייחוד בשלבים הראשונים של הטיפול, כשכמעט כל הסובלות מהמחלה לא מודעות לקיומה – ממש לא מסוגלות לתפוס או להבין שהן חולות. הן לא יכולות "לבחור" לאכול. כשאנחנו מצפים מהן לרצות לאכול זה גם אכזרי וגם לא יעיל.

לשים את ההרעבה בלב המחלה. ציור מקורי של נערה צעירה מתקופת ההתמודדות.

המחקר של קיז לא עונה על השאלה מה גורם לאנורקסיה מלכתחילה, אך ממצאיו עושים דרך חשובה במתן הסבר איך תת-תזונה והרעבה משפיעות על גוף האדם וכמה קשה להפוך השפעות אלה על פיהן.

הגברים במחקר לא סבלו מאנורקסיה. הם לא הראו את אותו הפחד משומן ואותו דימוי גוף מעוות הנפוץ בקרב נשים עם אנורקסיה נרבוזה. הם לא סבלו מגורמי הסיכון של אנורקסיה: הם היו גברים בסוף גיל העשרה או שנות העשרים שלהם, לא נערות צעירות. הם גם לא יזמו דיאטה. ההרעבה נכפתה עליהם, אם כי הם התנדבו לניסוי.

בניגוד לכך, אנורקסיה מתחילה כמעט תמיד בדיאטה או ירידה אקראית במשקל עקב מחלה או פעילות גופנית. בנקודה מסוימת, כנראה בתחילת תהליך הגבלת האכילה, אנורקטיות מוצפות מהשפעות תת-התזונה. המוח שלהן וגם גופן חדלים מלתפקד כראוי. הן נופלות למעמקי הבור האפל ולא מצליחות לטפס חזרה עד שהן אוכלות. לא קצת, אלא הרבה. ולא רק במשך שבוע-שבועיים, אלא במשך חודשים רבים.

לו הטיפול באנורקסיה היה מתחיל בשיקום תזונתי, אין לי ספק שחולות היו מחלימות מהר יותר וסובלות פחות.

ספרים נלווים: