יומן סרטן, חלק א' - החבל מתהדק

מתוך הספר: בשיטת החתול 

כשחזרנו לארץ, בזוכרי את עצתו של שאול, החלטתי ללכת להיבדק אצל רופא המשפחה, ד"ר סולן בקופ"ח מכבי בנהריה. ד"ר סולן משמש זה שנים כרופא המשפחה שלי. כשאני נכנס לחדרו, בגלל בעיה או שאלה כלשהי, יש לי תחושה חזקה שאפשר לסמוך עליו. הוא זריז מאוד בקבלת החלטות רפואיות, ולפציינט שכמוני, שעד אז לא הִרבה לפגוש רופאים, זו הייתה בהחלט נקודה לזכותו. 

הרופא שמע את תלונתי ומייד, ללא שום בירור נוסף, שלח אותי לעשות בדיקת סוכרת אצל האחות. אז זה נראה לי כסימן נוסף למיומנותו הרבה של האיש. האחות לקחה דגימת דם וביצעה את הבדיקה במקום. התוצאה הייתה שלילית. היא דיווחה לרופא על התוצאה, והוא אמר לי משהו כמו: "אין לך מה לדאוג, לך הביתה, הכול בסדר".

הלכתי לדרכי מתוך תחושת הקלה, שחידדה את התחושה המקננת בי לאורך כל חיי – שהבריאות אצלי בסדר, הרי אני לא מגזים ולא מתפרע באופן שעלול לגרום לי איזו בעיה בריאותית. גם במשפחה אצלנו אין בעיות בריאות מיוחדות. נכון, אימא נפטרה מסרטן קטלני לפני כשנתיים, אבל זה נתפש בעיניי כתאונה ולא כמשהו שעלול להיות תורשתי. גם אבא חלה בסרטן בערמונית לפני שנים, והחלים. באותו הזמן, כאמור, כל העניינים הללו נראו לי לא שייכים.

בדיעבד אני יודע שסרטן הערמונית מתפשט בגוף החולה, בשלבים הראשונים של המחלה, לאט. ייתכן שפרק הזמן, מרגע שנוצרים התאים הממאירים הראשונים ועד הרגע שבו מתפרצות התופעות הגופניות, אורך אפילו שנים. האם כבר אז נזרעו בי הזרעים הראשונים של סרטן הערמונית? קשה לדעת. האם בדיקה מעמיקה הייתה מגלה כבר אז את המחלה? ייתכן, אך גם את זה כמובן אין לדעת.

אוקטובר 2000 – כאבים חדשים

בתחילת חודש אוקטובר 2000 התחלתי להרגיש לא טוב. ימים ארוכים חום גופי עלה וירד, סבלתי מחולשה ובמקביל גם מהזעות לילה חזקות. באחד הימים הגיעה למקום מגוריי ניידת של מגן דוד אדום להתרמת דם. הלכתי לתרום דם, כדרכי. לפני התרומה התבקשתי למלא שאלון אשר כלל, בין יתר השאלות, את השאלה "האם אתה סובל מהזעת לילה". מכיוון שהתשובה במקרה שלי הייתה חיובית, הבנתי שמשהו לא טוב מתרחש בגופי.

הלכתי לד"ר סולן וסיפרתי לו על כך. הוא שלח אותי לסדרת בדיקות דם ולאחר קבלת התוצאות הודיע לי שאין לי מה לדאוג ושאני בריא לחלוטין. מובן שהוא לא רשם לי אז שום בדיקה הקשורה בסרטן הערמונית. ד"ר סולן הוא איש מאוד כריזמטי והיה לי נוח מאוד להשתכנע שהכול בסדר. מאוחר יותר הוא אמר לי שלא הורה על בדיקת הערמונית מכיוון שהייתי צעיר מדי לדבריו. הייתי אז בן ארבעים ותשע. המערכת הרפואית בארץ ממליצה לעשות בדיקות לגילוי סרטן הערמונית מגיל חמישים. מאחר שאיכשהו החום והחולשה עברו לי, היה לי נוח לחשוב שהוא צודק.

חצי שנה לאחר מכן התחלתי להרגיש כאבים במפרק ירך ימין. אורתופד בקופ"ח במעלות שבדק אותי, שלח אותי לצילום, ולאחר שבדק את הצילום אמר שיש לי איזו שחיקה קלה במפרק והמליץלי על פיזיותרפיה. חקרתי אותו ארוכות מה משמעותה של השחיקה הזו, והוא הסביר לי שזו תופעה די נורמאלית הקשורה לגיל. הלכתי לפיזיותרפיה, התחלתי בתרגול בבית ובשלב מסוים והייתה לי תחושה שהפיזיותרפיה עוזרת והעניין פחות או יותר מסתדר.

זמן קצר לאחר מכן הופיע כאב חדש בצידו השמאלי העליון של הגב. לא ידעתי שיכול להיות קשר בין הכאבים. שוב הלכתי לאורתופד, אך הפעם למי שנחשב לרופא מהולל, ששימש גם סגן מנהל בית-חולים, ד"ר מ' גבריאל. גם הוא שלח אותי לצילום. חזרתי אליו עם הצילום עוד באותו אחר הצהריים, והאבחנה שלו הייתה באופן מפתיע דומה לאבחנה של הרופא הקודם: שחיקה במִפרָקים, הנובעת מסיבות הקשורות לגיל, עם המלצה לשחות שחיית גב. הרהרתי לעצמי: מה קורה פה? מה פתאום העצמות שלי נשחקות כך עד כדי כאב? לאן העניין הזה הולך אם כבר עכשיו, בגיל 49, העצמות שלי נשחקות בזו אחר זו?

אוקטובר 2001 – חוות דעת נוספת

הימים חלפו והכאבים פחתו. שוב חשבתי שהעניינים מסתדרים, אך בתחילת חודש אוקטובר 2001 שוב הורעה הרגשתי. חולשה ועייפות תקפו אותי יחד עם כאבים נוספים שהלכו והתגברו באגן הירכיים ובגב העליון משמאל. בנוסף, התרגשו עליי מגבלות הליכה, שגרמו לי לצליעה וקושי הולך וגובר לעלות במדרגות. מיום ליום הצליעה הפכה בולטת יותר ויותר. הייתי חוזר הביתה מהעבודה, מתקלח במים חמים והולך לישון. המקלחת במים חמים גרמה לי להקלה מסוימת.

שוב חזרתי אל ד"ר סולן. הוא בדק אותי והחשד הראשון שלו היה שיש לי דלקת במפרקים. כיוון שכך הוא רשם לי כדורים בשם Vioxx לטיפול בכאבי המפרקים. הכדורים לא שיפרו את מצבי והרגשתי שהמצב הולך ומידרדר. חזרתי אל הדוקטור ואמרתי לו שאני מרגיש שהכדורים לא עזרו. הוא שלח אותי לסדרת בדיקות דם נוספות. עשיתי את הבדיקות במהירות האפשרית, אך התברר לי שמשך הזמן לקבלת התוצאות הוא כשבועיים. שאלתי אותו האם אפשר, לנוכח הרגשתי הרעה, לקצר את משך הזמן לקבלת התוצאות. הדוקטור אמר לי שאין דרך ובסך הכול "הכול בסדר, אל תהיה בלחץ". אמרתי לו שאני מרגיש שמצבי מידרדר מיום ליום, והוא ענה לי בקולו הסמכותי ובמבטא ההונגרי שלו: "מה יש? קצת כואב לך בגב, קצת קשה לך לעלות מדרגות... אבל אתה הולך... אתה עובד... לא סוף העולם"... כך אמר, ואני, במקום להפוך לו את השולחן, לא אמרתי דבר.

בעצתה הטובה של רבקה ומתוך הבנה שהעניין אצלו נסחב ונסחב, הלכתי לקבל חוות דעת נוספת מרופאה כירורגית. היא בדקה אותי בדיקה מהירה ואמרה לי בזו הלשון: "אני לא יודעת מה יש לך, אבל אני מציעה שתעשה מיפוי עצמות".

באותו הזמן לא ידעתי כמובן דבר וחצי דבר על הבדיקה הזו, אך ביצעתי את הוראתה וקבעתי בהקדם תור בבית-החולים. התור נקבע ליום רביעי 17 באוקטובר 2001 אחר הצהריים, עשרה ימים לאחר ביקורי האחרון אצל ד"ר סולן. הבדיקה מתבצעת במכון לרפואה גרעינית. לפני ביצוע הבדיקה הוזרק לי חומר רדיואקטיבי לווריד ביד ולאחר מכן התבקשתי לשתות הרבה מים, מן הסתם כדי שתוצאות המיפוי יהיו ברורות יותר. הטכנאית השכיבה אותי על מיטה ממונעת וקשרה אותי כדי שלא אזוז. מייד לאחר מכן נעה המיטה אוטומטית ועברה כולה, יחד איתי, לתוך הסורק, אשר נראה כמו גלגל גדול המקיף את המיטה. לאחר המיפוי הטכנאית בירכה אותי בברכת "תהיה בריא", מה שהדליק אצלי ביתר עוצמה את הנורה האדומה שדלקה אצלי כבר מקודם. בתוך תוכי הבנתי שאם היא מאחלת לי להיות בריא, משמע שאני לא בריא ובמילים אחרות – אני חולה. שתי מילות הברכה הללו שנאמרות על דרך שגרה, היו עבורי בסיטואציה ההיא אות מבשר רע. עם זאת, במקביל, חשתי באופן מוזר הקלה. הנה צץ קצה החוט שיעזור בפענוח השאלה מהו הדבר הרע שמתחולל בגופי.

תוצאה חריגה

למחרת, ביום חמישי, הייתי אמור לקבל את תוצאות בדיקות הדם שעשיתי אחד-עשר יום קודם לכן. קבעתי מראש תור אצל ד"ר סולן על מנת שנוכל לעבור על תוצאות הבדיקה. הוצאתי מהמכשיר האוטומטי את התוצאות וראיתי שכל התוצאות במסגרת הנורמה, פרט לבדיקה אחת שנקראת פוספטזה אלקלית. הנורמה היא בין 34 ל-104 ואילו אצלי נמצא 400. נכנסתי עם דף התוצאות לרופא. הוא ישב מולי, בשוויון נפש אופייני, ועיין בתוצאות שהיו כולן טובות, כשעל פניו הבעה של שביעות רצון, עד שנתקל בתוצאה החריגה. הבעת שביעות הרצון הפכה כהרף עין לסבר פנים חמור, תוך אמירת המשפט האלמותי, מבחינתי: "אהה, אז אתה לא ארטיסט!!!!". חשבתי לעצמי: איזה תמים הייתי במשך השנה האחרונה! אני בא אליו שוב ושוב, מתלונן וחוזר ומתלונן שמצבי הגופני מידרדר, והוא בחוצפתו חושב כל הזמן שאני ארטיסט....

ניסיתי להיות ענייני. שאלתי אותו מה המשמעות של התוצאה הזו, והוא הסביר לי שזהו אנזים הקשור לעצמות ולכבד. שאלתי אותו מה זה אומר, והוא ענה לי שבשביל לדעת את זה, צריך לעשות בדיקה נוספת בשם "איזו אנזים לפוספטזה אלקלית".

בשבת נסענו לשרונה לביקור משפחתי. הרגשתי הייתה גרועה. כל גופי כאב, התקשיתי בהליכה ובקושי עליתי במדרגות. ניסיתי, ללא הצלחה, להציג חזות רגילה.

בערב ישבנו בביתו של אריה אחי. בשלב מסוים הוא שאל אותי על הצליעה. אמרתי לו שנכנס בי איזה דרעק. לא ידעתי אז מה זה, אבל כבר הבנתי שמתרחש אצלי בגוף משהו מאוד לא סימפטי. "מה קרה?" המשיך ושאל. האמת שהתקשיתי אפילו להסביר לו מה בדיוק הבעיה. הוא ניסה לעודד אותי ואמר שיכול להיות שזה סתם משהו חולף ועוד דברים שאומרים במצבים כאלה, אבל אני בתוך תוכי כבר ידעתי שזה באמת דרעק גדול.

האם זה יכול להיות סרטן?

לאחר השבת הקשה הזו אספתי את עצמי ביום ראשון בבוקר ודאגתי לארגן בדחיפות האפשרית את התור לביצוע הבדיקה בבית-החולים רמב"ם. עוד באותו היום עברתי את הבדיקה ובצהריים כבר הייתה בידי התשובה.

במקביל, מבית-החולים בנהריה הובטח לי שבאותו יום ראשון יהיה מוכן גם הפענוח של מיפוי העצמות. הרופא המפענח, בסבר פנים חמור משהו, סיפר לי שיש "קליטות" בעצמות שלי. שאלתי אותו מה זה אומר, והוא הסביר לי שזה יכול להיות כמה דברים, למשל – תוצאה של שברים או סדקים שהיו בעבר בעצמות או מחלת עצמות בשם Padget.

שאלתי אותו האם זה יכול להיות סרטן, והוא הניע בראשו במין תנועה שמשתמעת לשתי פנים ואמר בקול חלוש שאכן כן, זה יכול להיות. מעניין שגם רופא שעיסוקו בין היתר הוא אבחון מחלות סרטן, מתקשה להוציא את המילה "סרטן" מפיו. לולא שאלתי אותו, הוא לא היה מזכיר אפילו ברמז שיכול להיות שהסיבה ל"קליטות" היא מחלת הסרטן. גם אימא, שהייתה חולה בסרטן, לא הוציאה מפיה מעולם את השם המפורש. היא פשוט קראה לזה "גידול", וכך גם אמר לה הרופא שבישר לה את דבר מחלתה. "יש לך גידול", כך הוא אמר לה.

סיכמנו שהוא שולח את התוצאות לד"ר סולן.

במהלך השנים הבאות אני חוזר מדי פרק זמן לאותו מכון למיפוי עצמות לצורך בדיקה חוזרת. בכל פעם שאני פוגש את אותו רופא, למרות היותו ידידותי ומסביר פנים, הוא מביט עליי בפליאה, כל פעם מחדש, כאילו נחַתי מפלנטה אחרת, ואומר משהו כמו: "אתה עדיין פה?" או "אתה שוב פה?" נראה שכל פעם הוא מופתע מחדש שאני עדיין חי. האם זו תחושתי הסובייקטיבית כחולה שימיו נקצבו או שאכן זה כך? אינני יודע. עם זאת, אני שמח "לאכזב" אותו בכל פעם מחדש.

אשפוז

כשבידיי תוצאות הבדיקה שעשיתי ברמב"ם בבוקר ותוצאות סריקת העצמות, הגעתי באותו אחר הצהריים לד"ר סולן והוא, לאור תוצאות מיפוי העצמות שהתקבלו, הודיע לי בקולו הסמכותי שהוא מאשפז אותי. אותו הדוקטור, שבעבר הקרוב שלל כל אפשרות שאני חולה וחשב שאני ארטיסט, הודיע לי עכשיו שהוא מאשפז אותי. הרי ללא תוצאות בדיקת מיפוי העצמות שעשיתי ללא התערבותו וידיעתו, לא היו בידיו הכלים להחליט על אשפוזי. באופן אירוני הסתבר גם שלא היה צורך בבדיקת ה"איזו אנזים לפוספטזה אלקלית" שהורה לי לבצע ושכל כך התאמצתי בביצועה. שאלתי אותו אם יש לי סרטן, והוא ענה שהוא אינו יודע.

בבית הודעתי לרבקה שאני מתאשפז. היא הופתעה. עד אותו רגע לא חדרה להכרתה המחשבה שאולי מדובר פה במשהו רציני. ככלל אנחנו משפחה רגועה, שמתמודדת עם מצבים שונים בדרך עניינית וללא פאניקה. הודענו גם לילדים. גם הם הופתעו כמובן, אך השתדלנו להשרות אווירה נוחה, ושידרנו שזה משהו חסר משמעות ותוך זמן קצר הכול יבוא על מקומו בשלום. אצלי, בצד החשש מפני הלא-נודע, הייתה גם מין תחושת הקלה מוזרה, שהנה אני מעביר את הטיפול בי לגורמים המקצועיים ומסיר מעליי את האחריות הכבדה לניהול ה"פרויקט" הזה.

ההתארגנות הייתה כמו למילואים. תיק כלי רחצה, בגדים, ספר קריאה, מגבת וכו'. שכנתנו וחברתנו הטובה, אילנה, קפצה כהרגלה לבקר ולהתעדכן בחדשות. היא ישבה איתנו, שתינו קפה וצחקנו יחד, מתוך איזו פריקת מתח ספונטאנית. בסביבות השעה תשע בערב נסענו לבית-החולים, בדרכנו לקבל אישור לחששות הכבדים שקיננו בי.

יומן סרטן, חלק ב' - "אני חולה סרטן"

לקריאה נוספת: