מדוע אנו משמינים?

מתוך הספר: "רפואת אנטי-אייג'ינג"

מהו המנגנון שגורם לנו להשמין? למה כל כך קשה לנו לרדת במשקל? ומדוע, גם כאשר אנחנו מצליחים כבר להשיל משקל בדיאטה כלשהי, אנחנו מחזירים אותו? כדי לענות על השאלות הללו נתאר את מנגנון השובע והרעב באדם בריא.

מערך המנגנונים השולט על תחושות הרעב והשובע, התיאבון והמשקל מורכב ביותר, ומעורבים בו המוח ומספר רב של הורמונים. מרכזי הרעב והשובע ממוקמים במוח הביניים. הם מקבלים ומעבירים אותות המווסתים את התיאבון ומשפיעים על הפרשת הורמונים בבלוטת יותרת המוח לאזורים אחרים בגוף.

במצב של בריאות תקינה, פועלים כמה מנגנונים לוויסות הרעב והשובע:

1. ההורמון גרלין (Ghrelin) מופרש בתאים מיוחדים בקיבה, וממלא תפקיד מרכזי בוויסות התיאבון, במאזן האנרגיה וברמות השומן בגוף. אצל אנשים בריאים, הורמון זה, המכונה גם "הורמון הרעב", מופרש מהקיבה כאשר הקיבה ריקה, ותפקידו לשלוח מסר שמעורר את מרכז הרעב בהיפותלמוס ומורה לנו לאכול. עם האכילה, כבר לאחר צריכת כמות מעטה של אוכל, קולטנים מיוחדים בקיבה הרגישים להתרחבותה, גורמים לירידה בהפרשת הגרלין. ירידה זו מסמנת למרכז השובע בהיפותלמוס שהרגשת הרעב אינה קיימת עוד, ומורה לנו להפסיק לאכול. רמה נמוכה של סוכר בדם מעוררת את מרכז הרעב.

2. ההורמון לפטין (Leptin), שמכונה "הורמון התיאבון", מיוצר בתאי השומן בגוף והוא בעל פעילות המנוגדת לזו של הגרלין: לאחר הארוחה, תאי השומן מפרישים כמות גדולה של לפטין, אשר נקשר לקולטנים בהיפותלמוס ומאותת להפחית את התיאבון ולהפסיק לאכול. בו בזמן, הרמה הגבוהה של הורמון זה בדם מגבירה את קצב חילוף החומרים, מקטינה את כמות השומן ומעלה את חום הגוף. לעומת זאת, כאשר כמות המזון שאנו אוכלים אינה מספיקה או כשאנו נמצאים בצום של עד 72 שעות, תאי השומן מפרישים מעט לפטין כך שרמתו בדם יורדת. כתוצאה מכך, קצב חילוף החומרים מואט וההורמון מסמן למרכז הרעב בהיפותלמוס תחושה עזה של רעב.

3. הורמון נוסף המופרש על-ידי תאי השומן הוא אדיפונקטין (adiponectin). הוא גורם לשריפת שומן ומייעל את פעילות האינסולין בהפיכת הסוכר לאנרגיה. אצלאנשים צעירים שאינם סובלים מסוכרת, רמה גבוהה של אדיפונקטין בדם מסמנת פעילות מרבית של האינסולין – דהיינו שריפה מיטבית של הסוכר והשומן – אשר מביאה לירידה במשקל ומפחיתה את התיאבון.

4. אינסולין המופרש מהלבלב וההורמון כולציסטוכינין (cholecystokinin), המופרש מהמעי הדק, גורמים לשחרור אנזימי עיכול בלבלב ולהפרשת מיצי מרה כדי לעכל ולספוג את המזון במעיים. במצב זה, המעיים מאותתים להיפותלמוס על הרגשת מלאות ושובע אחרי האוכל.

   

    

בגיל צעיר מאוד, מנגנוני הרעב והשובע פועלים היטב. כך לדוגמה, כבר לאחר אכילת כמות קטנה של מזון מופחתת הפרשת הגרלין – הפחתה המובילה במהירות לדיכוי התיאבון ולתופעה המוכרת של ילדים קטנים המסרבים להמשיך לאכול. אולם, מערך מנגנונים מורכב זה משתבש בהדרגה ככל שאנו ממשיכים לצרוך פחמימות ולהתמכר אליהן. המנגנון הראשוני שמשתבש הוא זה של ההורמון אינסולין: לאחר אכילת פחמימות פשוטות, הלבלב מפריש כמות גדולה מהנחוץ של אינסולין, וכעבור שלוש-ארבע שעות, רמת הסוכר בדם יורדת אל מתחת לנורמה (איור 3) ומתחילה הפרשה של גרלין, שמשדרת להיפותלמוס שהקיבה ריקה. בשל כך, מרכז הרעב בהיפותלמוס מתעורר, ואנו אוכלים פחמימות כדי להרגיע את הרעב ואת המתח הנלווה אליו. כך, נוצר מחזור מעגלי של אכילה כפייתית של פחמימות ושל עלייה במשקל.

הקשר בין צריכת פחמימות והתפתחות דחק

איור 3 - העלייה והירידה ברמת הסוכר לאחר ארוחה גדולה המכילה בעיקר פחמימות.

במקביל, צריכת הפחמימות המתמשכת מחלישה את השפעת הגרלין. בשל כך, ההיפותלמוס אינו מקבל אות חזק מספיק להפסיק לאכול, מה שמוביל לאכילת יתר. בעיה זו חמורה במיוחד אצל אנשים המפתחים עודף משקל. מחקרים מראים שבבעלי השמנת יתר, רמת הגרלין נמוכה יותר מאשר אצל בעלי משקל תקין, וכי גם לאחר שהם אוכלים ארוחה, הרמה יורדת רק במעט, אולם מרכז השובע אינו מגיב עוד להוראות להפסיק לאכול.

גם תגובת הקולטנים בהיפותלמוס ללפטין משתבשת. אף שצריכת הפחמימות והעלייה במשקל גורמות ליצירת תאי שומן מרובים אשר מפרישים לפטין ללא הרף – מרכזי הרעב והשובע אינם מגיבים עוד ללפטין וכך אינם מאותתים למוח להפסיק לאכול. זאת, ככל הנראה בגלל ריבוים של קולטני הלפטין בהיפותלמוס. כך נוצר מצב של תנגודת ללפטין (בדומה לתנגודת לאינסולין בחולי סוכרת). בשל כך, האדם ימשיך לאכול גם לאחר שהוא שבע, שכן למרות הרמה הגבוהה של לפטין, המוח איננו מאותת להפסיק לאכול מכיוון שהוא סבור בטעות שקיים מצב של רעב ומגביר את התיאבון – מה שגורם למעגל קסמים של עלייה נוספת במשקל.

מנגנון נוסף שמשתבש הוא זה של הפרשת האדיפונקטין. אצל אנשים בעלי עודף משקל רמת האדיפונקטין בדם נמוכה מאוד. לכן, העלייה בחום הגוף נעצרת ושריפת הקלוריות נפסקת. בשל כך, שלוש שעות לאחר הארוחה רמת האינסולין עולה לרמות גבוהות, מה שמוביל לרמת סוכר נמוכה (איור 3). מצב זה גורם לתיאבון מוגבר ולהתפתחות של אגירת שומן. בסופו של דבר מה ששולט בגוף הוא תחושת רעב מתמדת בגלל רמה נמוכה של אדיפונקטין ושל סוכר, מטבוליזם הסוכר והשומנים משתבש, רמת האינסולין עולה, ואילו רמות ההורמונים האנאבוליים (המשפרים את חילוף חומרים בגוף) כגון טסטוסטרון, T3, IGF-1 ואחרים יורדת, וכך משקל הגוף עולה.

על כל הגורמים הללו יש להוסיף את הגורם האנושי והגורם הנפשי, התורמים לשיבוש במנגנוני הרעב והשובע, ולהמשך מעגל הקסמים המרושע של עלייה במשקל, התרבות תאי השומן והופעת תחלואה נלווית. אחד הגורמים המרכזיים הוא שבמצב של רעב איננו שמים דגש על חיפוש מזון בריא, ואנו נוטים לרוב לבחור בדרך הקלה והמהירה להרגעת הרעב.

הרעב נוצר עקב תנודות ברמת הסוכר בדם, וכאשר רמת הסוכר נמוכה, קיימת הרגשה של דחק פסיכולוגי לא נעים (איור 3). במצב זה, כשרמת הסרוטונין במוח נמוכה, מתפתחים התנאים הפסיכולוגיים לאכילת יתר של מזון המבוסס על פחמימות וחלבונים, שמעלים את רמת הסרוטונין ומשפרים את מצב הרוח שלנו. מצב של דחק ממושך מוביל גם לרמה גבוהה של קורטיזון, ההורמון המעורר את התשוקה למזונות מתוקים ולפחמימות, ואנו עלולים בקלות להגיע לצריכה נוספת של כ-1,000 קלוריות או יותר ממה שנחוץ לגופנו בארוחה.

המסקנה המתבקשת אפוא היא שאם ברצוננו להפחית במשקל ולהישאר רזים, עלינו להעלות את רמות האדיפונקטין וההורמונים האנאבוליים, ולהוריד את רמת האינסולין. איזון מיטבי של ההורמונים הביולוגיים בגוף ישפר את פעילות מרכז הרעב והשובע בהיפותלמוס ויחזיר למיטבה את פעילותם הטבעית של הלפטין והגרלין. 

 ספרים נלווים: