מה הקשר בין השמנת יתר ועמידות לאינסולין?

מתוך הספר: איך לא לחלות

העובדה שהשמנת יתר ועמידות לאינסולין נוטות להופיע יחד (בלשון המעטה) ידועה לחוקרים זה קרוב למאה שנה. אין ספק שעודף שומן גוף קשור לעמידות לאינסולין. רוב האנשים הסובלים ממשקל עודף או מהשמנת יתר גם עמידים לאינסולין (כ-70% מהם), ומכיוון שעמידות לאינסולין נפוצה כל כך אצל אנשים עם עודף שומן, מדענים רבים ניסו לגלות את הסיבה לכך. אולם רק ב-30 השנים האחרונות התחילו החוקרים לבדוק אם הקשר בין שתי הבעיות הוא סיבתי. רבים מהם הגיעו למסקנה שהשמנת יתר גורמת לעמידות לאינסולין, ואכן, זו הגישה הרווחת בקרב מדענים כיום.

מניתוח הנתונים שנאספו באותם המחקרים אפשר גם להסיק שהשיפור ברגישות לאינסולין הוא זה שגרם לירידה במשקל. חלק מהמחקרים מכירים באפשרות שהנבדקים היו עמידים לאינסולין לפני שהם עלו במשקל (או ששיפור הרגישות שלהם לאינסולין קדם לירידה במשקל). במקרה אחד, מדענים שבדקו מספר משתנים בקרב ילדים בתחילת המחקר ואחרי עשר שנים, גילו אצל המשתתפים עם רמות האינסולין הגבוהות ביותר את העלייה הגדולה ביותר במשקל. במחקר אחר שנערך בקרב ילדים עם משקל התחלתי דומה נמצא שהילדים עם רמות האינסולין הגבוהות ביותר נטו פי 36 יותר להיות בעלי משקל עודף בבגרותם.

מקור: pixabay

למה אנחנו משמינים?

ההיסטוריה של המחקר המדעי בנושא הגורמים להשמנה והטיפול בה מרתקת ומצערת כאחד. ההנחה הרווחת בעבר הייתה שלפחות במידה מסוימת, השמנת יתר היא בעיה הורמונלית. ב-1923 ד"ר וילהלם פאלטה, רופא פנימי בכיר מווינה, שם לב ש"בכל הנוגע לעלייה במשקל, הלבלב חייב לפעול כשורה" (לשם הבהרה, הוא התכוון לפעולה תקינה של הורמוני הלבלב). אולם, באמצע המאה ה-20 חלה תפנית דרמטית בחשיבה, שהשפיעה על הפרדיגמה הנוכחית שמלווה אותנו שנים רבות. לפי הגישה הזו, המבוססת על חישוב של קלוריות נכנסות ויוצאות, השמנת יתר נגרמת כשאנחנו צורכים יותר קלוריות ממה שאנחנו שורפים, ולכן, נצליח לרדת במשקל רק אם נאכל פחות קלוריות ממה שאנחנו שורפים.

יש בכך היגיון מסוים, בהנחה שאנחנו מגדירים שומן גוף כמאגר ביולוגי של קלוריות – המקום שבו מאוחסנות הקלוריות לשימוש עתידי. מעבר לכך, התיאוריה הזו תואמת את ההבנה שלנו לגבי מנגנוני ניצול האנרגיה ואחסונה. אם נזרוק פחות עצים (דלק) לתוך המדורה, היא תהיה קטנה יותר. למרבה הצער, הגישה הזו מתעלמת מהתהליכים הפיזיולוגיים המורכבים שמווסתים את הדרך שבה הגוף שלנו משתמש בדלק. הגוף שלנו מסובך קצת יותר ממדורה.

רוצים לקבל את המבצעים של הוצאת פוקוס ישירות לווטסאפ? קליק כאן להצטרפות לקבוצת הווטסאפ הסודית 🤫

בסופו של דבר, ההורמונים קובעים מה הגוף שלנו יעשה עם הדלק שאנחנו אוכלים ומאחסנים – האם הוא יבנה רקמת שריר, יגדיל את העצמות, ייצר יותר שומן, ישתמש בשומן לחימום, ועוד. יש אלפי הורמונים שמוכרים לנו, ומדי יום אנחנו מגלים את קיומם של הורמונים חדשים. אף שרובם אינם קשורים לדרך שבה אנחנו משתמשים בקלוריות, רבים מהם דווקא כן מעורבים בתהליך, והעיקרי שבהם, זה שמאותת לתאי השומן לגדול, הוא האינסולין.

הדוגמאות המובהקות ביותר לדרך שבה אינסולין משפיע על שומן הגוף הן שתי הצורות האופייניות של מחלת הסוכרת (זכרו שסוכרת מסוג 1 היא מחלה שמתאפיינת ברמות נמוכות מדי של אינסולין, ואילו לחולי סוכרת מסוג 2 יש יותר מדי אינסולין).

חולי סוכרת מסוג 1 שאינם מטופלים בזריקות אינסולין אינם עולים במשקל. אפילו לא קצת. לאמתו של דבר, חלק מהחולים מודעים לכך מאוד ונחושים כל כך להישאר רזים, עד שהם מעדיפים להשתמש במינון נמוך מדי של אינסולין רק כדי לא לעלות במשקל. זו הפרעת אכילה שנקראת דיאבולימיה. סוכרת מסוג 1 מופיעה בדרך כלל בגיל ההתבגרות, בתקופה שבה המתבגרים מוטרדים במיוחד מהיבטים הקשורים לדימוי הגוף שלהם. אף שהם עשויים להיות רזים כפי שהם רוצים, הם עלולים לסבול מרמה חמורה של היפרגליקמיה – רמות גלוקוז גבוהות עד פי 10 יותר מהתקין. אף שספר זה מתרכז בהשפעות השליליות של עודף אינסולין, אין ספק שגם עודף גלוקוז הוא מצב בעייתי. חולי סוכרת רבים עם דיאבולימיה כרונית סובלים מסיבוכים קשים כמו אי ספיקת כליות ועיוורון ואפילו מגיעים למצב המחייב קטיעת גפיים. מעבר לכך, בלי קשר לגלוקוז, רמה נמוכה מדי של אינסולין או חסר בהורמון זה גורמים לשינויים מסוכנים ברמת החומציות בדם, ואפילו למצב מסכן חיים שנקרא חמצת קטוטית סוכרתית (DKA).

בניגוד לחולי סוכרת מסוג 1 שנשארים רזים ללא אינסולין, חולי סוכרת מסוג 2 המטופלים באינסולין להורדת רמת הגלוקוז יעלו במשקל. אצל חולים אלה, המטרה היא למצוא את מינון האינסולין שיוביל אצלם לעלייה המועטה ביותר במשקל. כשהם מתחילים לעלות במשקל, חלקם מנסים לפתור את הבעיה ולאכול פחות. אבל מכיוון שזריקות האינסולין רק מחמירות את העמידות של גופם לאינסולין, הם יזדקקו לכמות גדולה יותר ממנו כדי לשלוט ברמות הגלוקוז, ואפילו צמצום צריכת המזון לא יספיק כדי למנוע את העלייה במשקל הנובעת מעודף אינסולין.

השורה התחתונה היא זו: בכל הנוגע לשומן גוף, להורמון האינסולין יש תפקיד מכריע. אם רמתו עולה, רמת השומן עולה. כשרמתו יורדת, גם רמת השומן יורדת. ואכן, האינסולין יעיל כל כך בהגדלת כמות השומן בגוף, עד שעלייה ברמת האינסולין גורמת להשמנה אפילו כאשר כמות הקלוריות בתפריט לא משתנה. במילים פשוטות, האינסולין מעודד את הגוף לאחסן את הרכיבים התזונתיים בצורת שומן.

ספרים נלווים: